• haamanitveharochel

פרו ורבו במחיר מבצע

בשנת 2014, שיעור הפריון הכולל (מספר הילדים שאישה צפויה ללדת במהלך חייה) של נשים חרדיות עמד על 6.91 ילדים, בעוד שזה של נשים יהודיות חילוניות עמד על 2.14. ¹

מה מסביר את הפער העצום הזה? האם זו תוצאה של איזה אירוע או מדיניות? במבט ראשון, נראה שלא. בשנת 1979, לפני כמעט 40 שנה – התמונה לא הייתה שונה כל כך. שיעור הפריון הכולל של חרדיות עמד 6.02 בעוד שזה של חילוניות עמד על 2.29.


פרשנות מקובלת לפער היא פשוטה וברורה – ישנם הבדלים תרבותיים בין חילונים לחרדים באופן כללי, ובפרט "פרו ורבו" – המצווה הדתית להוליד ילדים, שאצל החרדים מקפידים עליה הקפדה יתרה.


התשובה, כרגיל, קצת יותר מורכבת – וכנראה ששתי התשובות שהוצעו לעיל נכונות וקיימת "אינטרקציה" בין הגורמים הללו. פער פריון הילודה נובע גם מ"פרו ורבו" וגם כתוצאה של מדיניות. זוהי, לפחות, המסקנה (המסוייגת קמעה) של המאמר שנדון בו כאן – מישר ומנסקי (2000). התשובה שהם מציעים היא כי קצבאות הילדים השפיעו באופן חזק על דפוסי הילודה אצל החרדים. עוד רגע נבין למה ואיך אבל, לפני כן, נדבר קצת על תמריצים, מי מושפע מהם ואיך.


תמריצים

תמריץ הוא אחד מן המונחים שכל כלכלן אמור לדעת לזהות גם אם תעירו אותו באמצע הלילה. תמריצים מעודדים אנשים לפעול (או לא לפעול) בדרכים מסוימות – לעיתים בלתי צפויות. קל יחסית לדעת אם תמריץ מסוים הוא שלילי או חיובי: כרטיס אדום על עבירה קשה בכדורגל הוא תמריץ שלילי שנועד להקטין את כמות העבירות הקשות במשחק; אך בעוד שקל למצוא כיוון של תמריץ, קשה בהרבה למצוא את העוצמה שלו וכן על מי בדיוק יפעל.


אחת ההתנגדויות הנפוצות לפרשנות כי קצבאות ילדים הובילו לילודה מוגברת אצל החרדים היא הטיעון כי הסכומים נמוכים מדי וגידול ילדים יקר בהרבה מן הקצבה. יש בכך אמת רבה וברור לכולנו שאם קצבאות הילדים היו בגובה של 10 שקלים לילד, הן לא היו משנות את ההתנהגות של אף אחד. עוצמת התמריץ של קצבאות ילדים תלויה לא רק בגובהן, אלא גם באוכלוסייה עליה היא אמורה לפעול. קצבאות ילדים ניתנות בישראל לכל אם – לא רק לחרדיות. עם זאת, טעות לחשוב שאמורה להיות להן השפעה דומה גם על חילוניות – חילונים עשירים יותר בממוצע מחרדים ולכן התועלת השולית של כל שקל קטנה יותר. גם המחירים (או "עלות המחייה") שעומדים מול חרדים נמוכים יותר, כמו שכל מי שביקר בסופרמרקט חרדי יודע (אם כי נראה שהפער הזה מצטמצם – עדות אפשרית לכך שהחרדים מתעשרים?).



ולבסוף יש לנו את הפיל שבחדר, ההסבר המקורי; שאם מסתכלים "רק" על 40 השנים האחרונות, נראה כי "פרו ורבו" הוא ההסבר הבלעדי לשוני. אם המשפחה החרדית באופן כללי רוצה להביא עוד ילדים, אך מהססת או דוחה זאת עקב היעדר משאבים – קצבאות ילדים יכולות להיות הגורם שיוביל אותן להחליט שכן; זאת בעוד שאצל המשפחה החילונית צריך, אם נפשט את העניין, גם לשכנע את ההורים שבכלל כדאי להביא עוד ילד. לא נעים לפעמים לחשוב על דברים כה חשובים כמו הבאת ילדים במובן הצר הזה – אבל הדבר דומה מאוד לרכישת בירה. מבצע המוריד את המחיר של בירה הוא תמריץ חיובי לרכישתה. הוא יהיה מאוד אפקטיבי כלפי צרכני בירה קבועים, לא אפקטיבי בכלל עבור מי שנמנע מאלכוהול לחלוטין ואפקטיבי במידה מוגבלת עבור "מתלבטים".


מחקר כלכלי הבוחן את השפעותיהם של צעדי מדיניות כמו קצבאות ילדים צריך להתחיל מזיהוי הכיוון של התמריצים – אך זו רק ההתחלה. בכל רגע נתון ישנם אינסוף תמריצים שעובדים בכיוונים הפוכים, ורובם קטנים מאוד ולכן גם לא חשובים. כימות ההשפעה, תוך גם אבחון מי הם האנשים שמושפעים הוא אחד המאפיינים של המחקר הכלכלי בעשרים השנים האחרונות, שכבר לא מסתפק בהצבעה על תמריצים כאלה ואחרים, אלא גם מכמת אותם ואת השפעתם.


מישר ומנסקי (2000)

מישר ומנסקי מתארים את מערכת התמיכה בילדים בישראל עם דגש על מערכת קצבאות הילדים. בשנות ה-70 חלה הרחבה משמעותית של מערכת קצבאות הילדים בישראל, הן מבחינת סכומי הקצבאות והן מבחינת האוכלוסייה הזכאית. שינוי זה מאפשר לבחון את ההשפעה של קצבאות הילדים על הפריון, תוך שמפרידים בין שתי קבוצות: נשים שנישאו לפני 1955 (ולכן ילדו את רוב ילדיהן תחת המדיניות הישנה) ובין אלו שנישאו בין השנים 1970 ל-1980 (עליהן השינוי השפיע לכל אורך תקופת הפוריות). את מירב המחקר אפשר לסכם בתרשים הבא, המציג את שיעור הפריון של נשים יהודיות לפי רמת דתיות ומוצא:

הדבר הראשון שבולט לעין מהתרשים הוא האופן בו שיעור הפריון של נשים חרדיות ממוצא אשכנזי וישראלי קפץ באופן חד – ממצב בו שיעור הפריון של נשים אשכנזיות, חרדיות ולא חרדיות, היה דומה מאוד: 2.76 ו-2.29 בהתאמה, למצב הדומה יותר למציאות שאנחנו מכירים היום, כאשר שיעור הפריון של נשים חרדיות-אשכנזיות גבוה בהרבה – פי 2 למי שנישאו במהלך שנות השבעים לעומת מי שנישאו לפני 1955. היום זה כבר פי 3. השינוי הזה מרמז על כך שקצבאות הילדים כן השפיעו על הילודה של נשים חרדיות ופערי הפריון העצומים הם לא "מימים ימימה".


שנית, אפשר לראות כאן את ההיסטוריה של הפערים העדתיים בישראל. שיעור הפריון של נשים מזרחיות, בין אם חרדיות ובין אם לא חרדיות – היה גבוה בהרבה מזה של נשים ממוצא אשכנזי או ישראלי. עם הזמן, הפער הזה קטן מאוד. הכותבים מסכמים את השינוי שחל בדפוסי הילדים לפי קבוצות כך: "האוכלוסייה בישראל עברה מהפך מוחלט באפיונן של תת-האוכלוסיות העיקריות. מהפיצול המסורתי בין אשכנזים ומזרחים שאפיין את שנות ה-50, לפיצול לפי קו תיחום שונה לגמרי: בין חרדים ולא חרדים."


גם מישר ומנסקי מדגישים כי הממצאים הללו הם לא בהכרח סיבתיים, אך שהשינוי בדפוסי הילודה תואם את ההסבר הזה. השאלה החשובה הנותרת היא: איך יכול להיות שהרחבת קצבאות הילדים, שכאמור לא מפלה בין חרדים ללא חרדים, גרמה לזינוק בפריון של נשים חרדיות, אך לקיטון בפריונן של נשים מזרחיות? הכותבים מציעים מספר הסברים – בעוד שהחרדים "התחרדו" והתרחקו מהאוכלוסייה היהודית הלא-חרדית עם הזמן, המזרחים "התקרבו" לנורמות של האוכלוסייה ממוצא אשכנזי וישראלי, הדומות יותר לאלו של מדינות המערב מאשר לאלו של מדינות ערב. ההסבר לתגובה השונה של אוכלוסיות לאותה מדיניות הוא אותה אינטראקציה שהזכרנו בהתחלה.


כאן, אפשר להזכיר ציטוט נחמד של חוקר החרדים מנחם פרידמן (1991): "רק בתנאיה של מדינת הרווחה המערבית-מודרנית... ניתן היה לבסס את הישיבה כמסגרת... של התמסרות לאידיאל שהוא מחוץ לעולם הזה".

ייתכן כי מה שנכון לישיבה נכון גם להולדת ילדים. האידיאל הוא "מימים-ימימה", אך המימוש – הוא תלוי בתנאים הכלכליים.



¹ פריון של נשים יהודיות בישראל לפי מידת הדתיות שלהן בשנים 1979-2017, הלמ"ס.

2057 צפיות

הרשמו לעדכונים במייל!