אין ספק: מדובר בסצינה אייקונית שחוזרת על עצמה בכל סדרה או סרט משטרתי - המשפט האחרון במיוחד. התשובה בד"כ שלילית, אבל טוב שבאתם – כי היום, נדבר על אטר, גבעתי ורגבי (2018) – הכלכלנים ששמעו את מצוקת הסארג' לאמידת קשר סיבתי בין הזכות לייצוג ופשיעה.
הזכות לייצוג, אותה אנחנו מכירים כאמור מן הסצינות הרבות הללו – קובעת כי לאדם זכות לייצוג על ידי עורך דין אם הוא מואשם על ידי המדינה. אם האדם לא יכול להרשות לעצמו עורך דין – המדינה תספק לו עורך דין מן הסנגוריה הציבורית. ב-1998, תקנות חדשות בישראל הרחיבו את הזכות לייצוג כך שהיא תינתן לא רק לנאשמים (כלומר מי שהמדינה הגישה נגדו כתב אישום) אלא גם לחשודים – מי שהמשטרה חוקרת עוד לפני שבכלל הוגש כתב אישום.
אבל מה יש לחקור פה? רבים יגידו: לפני 1998 המצב היה לא טוב ועכשיו, המצב יותר טוב. עורך דין עוזר לחשודים להתמודד עם המערכות רבות העוצמה של המדינה – וחזקת החפות מובילה ישירות לכך שהמדינה תעשה את המיטב בכדי לספק הגנה ראויה למי שידו אינו משגת. הטיעון המשפטי די חד וחלק כאן - אבל הטיעון הכלכלי, כרגיל – בא להרוס את המסיבה. קשה למצוא שינוי מדיניות שאין לו עלות: אז ישנה העלות הברורה והישירה של הרחבת הסנגוריה הציבורית (עוד פרקליטים, עוד מנהלות, עוד שעות עבודה). לכל זה יש עלות - אבל זה ברור מאליו.
יותר מעניינת היא השאלה: האם הרפורמה הזו הגדילה את שיעור הפשיעה? למה בכלל שתגדיל את שיעורי הפשיעה, אתם שואלים? בשביל זה נצטרך ללכת עד לגארי בקר (1968) ומאמרו המונומנטלי: "הפשע ועונשו: ניתוח כלכלי". לא נכביר במילים (בקר דורש כמה וכמה רשומות רק עבורו), אך כן נתקצר: פשיעה היא עניין רציונלי (לרוב, ומכאן והלאה נשתדל לצמצם בסוגריים). למעשה, קיים שוק של פשיעה – וכמו כל שוק, יש לו היצע ו ביקוש. חשבו, למשל, על מכוניות גנובות: יש אנשים שעובדים בזה, יש אנשים שמוכרים את זה ויש אנשים שקונים את זה - שוק לכל דבר ועניין. בשוק, ככל שמשהו זול יותר – כך יהיה יותר ממנו. אפשר לחשוב על זה גם כך: ככל שהעלות לפשוע נמוכה יותר – נקבל יותר פשיעה. על ענישה ושמירת החוק אפשר לחשוב כאחד הגורמים החשובים של עלות בשוק הזה: ככל שהעונש, והסיכוי להיתפס, גבוה יותר – שיעורי הפשיעה ירדו. הפשע הופך לפחות משתלם כלכלית.
איך כל זה קשור לייצוג על-ידי עורכי דין? חקירה משטרתית, הליך משפטי ועוד הם לא כלים מדויקים, אלא כאלה שיש בהם אקראיות. משום כך, הם חשופים ל"טעות מסוג ראשון ושני", והשאלה היא היכן יושב האיזון בין שני אלה. במילים אחרות: ככל שנקטין את הסיכוי להרשעת חפים מפשע – כך בהכרח נגדיל את הסיכוי שנשחרר מי שבאמת פשע. משמע, דרך דאגה לחפים מפשע שאין להם ייצוג, ייתכן שנשחרר פושעים לחופשי - ואם אנחנו משחררים פושעים לחופשי, העלות לפשוע משתלמת יותר – והפשיעה תעלה.
נחזור לאטר, גבעתי ורגבי (2018) – איך בודקים דבר כזה בכלל? למזלנו, הרפורמה הזו הוחלה במחוזות ישראל באופן מתגלגל לאורך תקופה, מה שמייצר לנו שונות על פני זמן ומקום בפשיעה וברפורמה (שגם אינה תלויה במאפיינים אחרים של המחוזות), אותה ניתן לנצל לצורך אמידת הקשר הסיבתי שמעניין אותנו.
הכותבים עוברים לפני כן בעוד כמה תחנות חשובות. בשביל שהמנגנון שתיארנו לעיל יעבוד, קודם צריך שעורכי הדין בכלל יצליחו לשחרר את החשודים; אז חדשות טובות לנאשמים בפלילים וכן לסנגוריה הציבורית – עורכי הדין אכן יעילים. הכותבים מוצאים שהרפורמה בייצוג הקטינה הן את הסיכוי שבית המשפט יאשר מעצר לצורך החקירה והן את משך המעצר. הם גם מוצאים שהמשטרה מבצעת פחות מעצרים.
יש לנו עכשיו את הבסיס לכך שהזכות לייצוג יכולה להגדיל את שיעור הפשיעה – שכן עורכי הדין מגדילים את הטעות מסוג שני - והמשטרה גם עוצרת פחות חשודים.
והפשיעה? עלתה. הכותבים אומדים כי הרפורמה הגדילה את שיעור הפשיעה ב-6%. רק בשביל לשים את האומדן הזה בפרספקטיבה – זהו גם האפקט של הקטנת מספר השוטרים ב-10%. בישראל של 2017, מדובר במעל 20,000 מקרי פשיעה נוספים (חשוב לציין שרוב הגידול בפשיעה מגיע מפשעים "לא חמורים" - עונש של פחות מ-3 שנים בכלא).
לבסוף, הכותבים מספקים אומדן של העלויות והתועלות (במונחים כספיים) של הרפורמה. מצד אחד, הגידול בפשיעה, ואיתו הגידול בנזק הכספי שהיא גורמת ובנוסף, העלות של הרחבת הסנגוריה הציבורית. מן הצד השני – מעצר עולה גם הוא הרבה כסף – ואם הקטנו את כמות המעצרים, הרי שחסכנו כסף בצד הזה. בסך הכל, הרפורמה עלתה יותר ממה שחסכה - העלות העודפת נאמדת ב-41 מיליון דולר.
אז מה למדנו מכל זה? קודם כל: אם אתם חשודים במשהו – כדאי להצטייד בעורך דין. אם אתם לא יכולים להרשות אחד לעצמכם – החבר'ה של הסנגוריה הציבורית יודעים גם הם לעשות את העבודה. בנוסף, וחשוב יותר – למדנו שלכל דבר יש עלות – גם ל"זכויות". אמידת העלות של רפורמות כגון אלה היא עוד אחד מהדברים שכלכלנים חוקרים – והוא חשוב לפחות כמו הטיעונים המשפטיים והפילוסופיים בעד ונגד צעדי מדיניות.