• haamanitveharochel

כלכלה ומלחמת העולם הראשונה

עודכן ב: 13 נוב 2019

מה לכלכלה ולמלחמת העולם הראשונה? מלחמה היא עניין לחיילים, גנרלים, תמרונים וכלי נשק. התשובה פשוטה: הכל. כלכלה, לפי אחת ההגדרות היותר מדויקות אך פחות מעניינות שלה, היא "חקר השימושים החלופיים במשאבים המצויים במחסור" – וכפי שבזמן הגאולה, נמיר את החרבות והחניתות שלנו לאתים ומזמרות, בזמן מלחמה יש לעשות בדיוק את ההפך. אבל השאלה היא – כמה? איך? אם נמיר את כל המזמרות לחניתות, לא יהיה לנו אוכל, ואם לא נמיר מספיק – לחיילים לא יהיה נשק והתבוסה תהיה קרובה. ברשומה הנוכחית, נראה עד כמה הכלכלה שיחקה תפקיד מכריע במלחמת העולם הראשונה.


קצת רקע

לפני שנצלול לכלכלה של מלחמת העולם הראשונה, נתקצר אותה ואת המאורעות המרכזיים בה:

ב-28 ביוני, 1914, רצח מתנקש סרבי את פרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרו-הונגרי. אוסטריה-הונגריה הגישה, בתגובה, סדרה של דרישות לסרביה (עם אולטימטום בן יומיים), כולל דרישה לחקור ולהביא למשפט את כל מי שתכנן, סייע והיה מעורב בהתנקשות. סרביה הסכימה לכל הדרישות, מלבד הדרישה להכניס כוחות שיטור וצבא אוסטרו-הונגריים לסרביה, ובכך דחתה את האולטימטום.


אוסטריה-הונגריה הכריזה מלחמה על סרביה, שנתמכה על ידי רוסיה. הגרמנים, בעלי בריתם של האוסטרו-הונגרים, הכריזו מלחמה על רוסיה ועל בעלת בריתה, צרפת. הפלישה של גרמניה לבלגיה (וצרפת) באוגוסט הובילו את בריטניה להכריז מלחמה על גרמניה ואוסטריה-הונגריה.


בנובמבר 1914, האימפריה העות'מאנית מצטרפת לגרמניה ואוסטריה-הונגריה וב-1916, מצטרפת אליהן גם בולגריה. ב-1915, איטליה מצטרפת לאנגליה, צרפת וסרביה (ידועות גם כ"בעלות הברית", כדי שנדע שאלה הטובים); ב-1916 מצטרפת אליהן גם רומניה וב-1917, מצטרפת גם ארה"ב. המהפכה הקומוניסטית ברוסיה ב-1917 מובילה לחתימה על הסכם כניעה לגרמניה, ויציאתה של רוסיה מהמלחמה.


ב-11 בנובמבר 1918, המלחמה מסתיימת באופן רשמי בחתימת הסכם הפסקת אש בין בעלות הברית לגרמניה, בה הודח מספר רגעים קודם לכן הקייזר, וגרמניה הפכה למדינה דמוקרטית – רפובליקת ויימאר. המלחמה מסתיימת ללא שאף צבא גדול (מלבד רוסיה) נכנע. אף עיר בירה לא נכבשה. למעשה, המלחמה מסתיימת כאשר כוחות גרמניים נמצאים עדיין בתוך שטח האויב.


תפקיד הכלכלה

את המלחמה אפשר לתאר, אם כן, כ"מלחמת התשה", ובמלחמת התשה התפקיד של הכלכלה הוא גדול אף יותר. מי שיש לו יותר משאבים, מי שיכול להתאים את הייצור יותר בהצלחה, מי שחסך ליום סגריר – יכול להתמיד במלחמת ההתשה, עד שהצד השני מותש ונגמרו משאביו. בערב המלחמה, בריטניה הייתה המדינה העשירה באירופה, ובמרחק ניכר ממנה – גרמניה. בשני הצדדים היו כוחות שהיו ידועים לשמצה בכלכלתם המקרטעת – רוסיה אצל בעלות הברית, והאימפריה העות'מאנית בצדם של מעצמות המרכז. כלכלת בעלות הברית הייתה גדולה כמעט פי 3 מזו של מעצמות המרכז, והיו בה פי 5 יותר תושבים.


הגרמנים הכירו בעליונות הכלכלית של בעלות הברית, ולכן ביקשו שוב ושוב לסיים את המלחמה כמה שיותר מהר בעזרת התקפות נועזות, שרובן הסתיימו בעיקר בכמות בלתי נתפסת של הרוגים. ככל שהמלחמה נמשכת יותר זמן – היתרון הצבאי הולך ונעלם, והיתרון הכלכלי הולך וגדל בחשיבותו. גם החיילים הגרמנים, המאומנים היטב, היו צריכים קווי אספקה מתפקדים – הצבא צועד על קיבתו הרי. באביב 1918, נכרתה בפני הגרמנים הזדמנות לנצח את המלחמה בעזרת הצבא בלבד, והם הצליחו להתקדם משמעותית לתוך שטח צרפת והגיעו עד לפאתי אמיין. הם לא הצליחו להתקדם מעבר לכך ממגוון סיבות – אחת מהן היא אספקה, או החוסר באספקה. תוך כדי התקדמותם, החיילים הגרמנים, רעבים ולבושים בסחבות, הגיעו לחפירות בעלות הברית וגילו בהן שפע של מזון ואפילו יין – שפע שגרם לרבים מהם להפסיק להתקדם, להישאר בחפירות שכבשו, לאכול ולנוח. השמועות על הרי האוצרות שהגרמנים המתקדמים מצאו הגיעו עד לברלין, שם כתבה אשת האצולה אוולין בלוכר:


"הרים על גבי הרים של אוכל. ארגזים של ביסקוויטים, ריבה, טבק, בשר משומר, חלב – כל מה שגרמני גווע ברעב היה יכול לרצות בחלומותיו הוורודים ביותר. היו שם גם בגדים, מעילי גשם, מעילי עור, גרבי משי, מגפיים מופלאים עמידים במים ודברי עור נוספים..."




חקלאות או נמות

נתמקד באחד החלקים המרכזיים בכלכלה של מלחמת העולם הראשונה – חקלאות. אחד המאפיינים של מדינות עניות הוא כי חקלאות מהווה חלק ניכר מהכלכלה. בערב המלחמה, בערך 82% מכח העבודה הרוסי עסק בחקלאות, לעומת 34.5% מכח העבודה הגרמני ו-11.8% מכח העבודה האנגלי. בזמנו, חקלאות נרחבת נחשבה ליתרון. בזמן מלחמה, החקלאים הרוסים יוכלו להאכיל את עצמם, ואת עודפי הייצור שהם ייצאו (למשל לגרמניה) אפשר יהיה להפנות אל הצבא ושאר העורף. עבור אנגליה, לעומת זאת, התחזית הייתה קודרת: רעב המוני. האמת הייתה בדיוק הפוכה.


קודם כל, צריך להבין שהחקלאות ברוסיה ומדינות אחרות בעלות שיעור חקלאים גבוה, הייתה בחלקה הגדול "חקלאות קיום" (subsistence farming) – כלומר, חקלאים שמגדלים מזון בעיקר בשביל עצמם, ואת העודף הקטן היו מוכרים בשוק, לעיתים אפילו בסחר חליפין, בשביל דברים שהם לא יצרו בעצמם – בגדים, מכונות וכד'. כאשר המלחמה מתחילה, הדבר הראשון שמתרחש הוא גיוס המוני של אנשים וה"טנקים של אז" – סוסים. היסטוריונים מעריכים כי הצבא הרוסי גייס יותר מ-50% מהגברים בגילאי 18 עד 60 מן האזורים הכפריים. הגיוס ההמוני הזה מוריד את התפוקה החקלאית ומגדיל את העלות, הפניית חלקים הולכים וגדלים בייצור התעשייתי אל הצבא אומר שלחקלאים אין סיבה טובה בכלל לייצר עודף גדול. את עצמם הם כבר מאכילים, ואם ייקחו את העודפים לשוק, לא יוכלו לקבל תמורתם אפילו חולצה בלויה. אז למה להם? מאיינדורף, היסטוריון וסגן נשיא הדומה (הפרלמנט הרוסי) תיאר את התהליך הזה כך: "האיכרים הרוסיים התירו את עצמם מרקמתה של האומה".


גרמניה, איטליה, אוסטריה-הונגריה והאימפריה העות'מאנית, שגם בהן הייתה אוכלוסייה חקלאית גדולה, עברו חוויה דומה בניסיונן לגייס את החקלאים והחקלאות למאמץ המלחמה – הן בגיוס ישיר, והן באספקת מזון.

החקלאים הבריטים והאמריקאים, לעומת זאת, השתתפו במאמץ המלחמתי בכל הכח. כנראה שלא (רק) עקב פטריוטיות גדולה, אלא כי הממשלות הציעו לקנות את תוצרתם במחירים גבוהים מהרגיל, והחקלאים הגיבו לתמריץ כפי שהיינו מצפים. בנוסף, החקלאות האנגלית הייתה לאחר תהליך ארוך של חשיפה לייבוא חופשי, שגרם לה להתמחות בתחומים בהם היה לה יתרון יחסי (כמו בשר וחלב) ולנטוש אדמות שלא היו פוריות מספיק בתחרות העולמית. בערב המלחמה, הכיווץ הזה איפשר לחקלאות האנגלית להתרחב לאותן אדמות לא מנוצלות ולהגדיל את התוצרת החקלאית אפילו יותר.


חשוב לדעת – זה לא שלא היה מזון ברוסיה ומדינות חקלאיות אחרות. היה, אפילו די הרבה - אך הוא פשוט לא היה במקומות הנכונים. החקלאים העדיפו לאכול אותו בעצמם מאשר למכור אותו בתמורה נמוכה. הממשלות רכשו והחרימו כמויות גדולות בשביל להאכיל את צבאן העצום, ולאוכלוסייה העירונית, המזון פשוט לא הגיע במחירים שהממשלות קבעו, מה שגרם גם ליצירתו של שוק שחור עצום.


אם נסכם: קל היום, בשנת 2019, להסתכל על העבר ולצקצק בלשוננו על המדינות המפגרות-כלכלית והסתמכות היתר שלהן על חקלאות, ואיך הן פשוט לא עשו את מה שהיה נכון לעשות, כמו חשיפה לייבוא. אז חשוב לזכור שראשית, אם היו מתחילים חשיפה לייבוא בערב המלחמה – זה היה מוביל לתוצאות מאוד דומות. לענפים כלכליים לוקח זמן להתאים את עצמם, ושעת מלחמה היא אחת מן השעות הגרועות ביותר לעשות זאת. אם נהיה קצת דטרמיניסטיים, נראה שלמעשה למדינות העניות לא הייתה הרבה ברירה – כי מה הייתה המדיניות של המדינות העשירות? הן היו עשירות, ולכן יכלו להרשות לעצמן לשלם לחקלאים הרבה בשביל שאלו אף יגדילו את התוצר שלהם. מדינות עניות לא יכלו להרשות זאת לעצמן מהסיבה הפרוזאית בהרבה של תקציב נמוך, שנובע מגודל כלכלה נמוך. הפתרון שרוסיה, אוסטריה-הונגריה וגרמניה ניסו היה קביעת מחיר מקסימום לתוצרת חקלאית והקצבת מזון לאוכלוסייה העירונית – מהלכים שהורידו אף יותר את התמריץ של חקלאים להשקיע, לייצר ולמכור.


ברשומה הבאה, ננסה לענות על השאלות: כמה כל זה עלה; איך לעזאזל שילמו על כל זה; מה הקשר בין זה לבין פוסטרים מאויירים עוצרי נשימה; והכי חשוב – למה מה שלימדו אתכם בתיכון לגבי האינפלציה בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה – שגוי.


רשומה זו מבוססת בעיקר על הספר The Economics of World War 1, בעריכת סטיבן ברודבארי ומארק האריסון, שיצא בשנת 2005 בהוצאת Cambridge University Press.

0 צפיות

הרשמו לעדכונים במייל!