• haamanitveharochel

למה כולם גרים פה?

עודכן ב: מרץ 29

נתחיל עם שאלה קלה: איפה אתם גרים? נמשיך עם שאלה קצת יותר קשה: למה דווקא פה, למה לא שם? לשאלה הזו יש המון תשובות אפשריות: כאן נולדתי; כאן אני עובד; כאן ההורים שלי גרים; כאן החברים שלי גרים; כאן יש יותר סיכוי שאני אמצא בת זוג; כאן יש הרבה אפשרויות תעסוקה אחרות; כאן יש לי קהילה; כאן הפאבים הכי שווים; כאן הפארקים הכי נחמדים; כאן התחבורה הציבורית הכי טובה; כאן הדירות זולות אך גדולות; כאן יש איזון בין דירות גדולות, בתי ספר ומרחק לעבודה ועוד ועוד.


לכל אחד יש סיבות שונות לגור איפה שהוא גר, או לרצות לגור במקום אחר שמתאים לו אפילו יותר. אם נאסוף את כל הסיבות האלו ביחד נקבל איזשהו פיזור גאוגרפי של אנשים במדינת ישראל. הרבה אנשים יחשבו שהפיזור הזה לא טוב, או לפחות שאפשר לעשות פיזור טוב יותר. לדעתם, יש יותר מדי אנשים במרכז, ופחות מדי אנשים בפריפריה. יותר מדי אנשים בערים ופחות מדי בכפרים. הרצון הזה, בפיזור אחר, "מאוזן" יותר, היה הגורם לניסיון לפזר את האוכלוסייה בימיה הראשונים של מדינת ישראל, כאשר העולים החדשים פוזרו לכל עבר (והעיקר שלא יחיו בת"א), וגם 60 שנה לאחר מכן כאשר ב-2008 משרד האוצר בממשלת קדימה החליט להפסיק לקדם תוכניות בנייה במרכז במטרה מוצהרת להעלות את מחירי הדירות במרכז ובכך לעודד ישראלים לעבור לפריפריה.


אולי מפתיע לגלות שעם כל הרצון הזה ב"פיזור אחר", ומדיניות ממשלתית מכוונת, ידועה וברורה (ולא רק בישראל, אלא גם בצרפת, גרמניה, ארצות הברית, ארגנטינה ועוד) – הפיזור הנוכחי דומה מאוד לפיזור בעבר הלא-רחוק והיותר רחוק. בישראל למשל, הפיזור כמעט ולא השתנה בעשורים האחרונים:



יורדים לשורש

היציבות הזו בחלוקה למרכז ופריפריה קיימת גם מחוץ לישראל כמובן – והיא הובילה חוקרים רבים לתהות: למה? מה קבע את הפיזור ה"ראשוני" הזה, ומה הופך אותו ליציב כל כך? למה מדיניות ממשלתית בקושי מצליחה להשפיע עליו? אם נחזור לשאלה איתה פתחנו את הרשומה, אולי אתם גרים איפה שאתם גרים כי כל החברים שלכם גרים שם, אבל למה כל החברים שלכם גרים שם? יש שם מקומות עבודה, אבל למה הם שם? למה חברות מוכנות לשלם כל כך הרבה כסף בשביל להיות במשרדים באזור עזריאלי, במקום לשלם חצי מכך על משרדים בבאר שבע? אולי תגידו – זה בגלל שבאזור ת"א יש הרבה עובדים פוטנציאלים שהחברות רוצות למשוך. זה נכון – אבל למה העובדים האלה שם? זה קל, יש באזור ת"א המון אפשרויות תעסוקה! ואנחנו מוצאים את עצמנו במעגל אין-סופי של סיבה ותוצאה.


כדי לנסות להבין טוב יותר את היציבות של פיזור גיאוגרפי, ישבו חוקרים וניסחו שלושה סוגים של תאוריות שמנסות להסביר באופן שיטתי את הפיזור הגאוגרפי של האוכלוסייה: צמיחה אקראית; תשואה לגודל; יסודות גאוגרפיים.


בקצרה, תאוריות של צמיחה אקראית אומרות כך: פעם מזמן, האוכלוסייה התפזרה באופן אקראי. באזור "כאן" התיישבו 100 איש, ובאזור "שם" התיישבו 20 איש. כל אזור צומח או קטן בקצב מסוים. לפעמים יש גשמי ברכה, ולפעמים יש מבול ושיטפונות. התוצאה היא תהליך מקרי שבו כמות מסוימת של אנשים הלכה לשם וכמות מסוימת הלכה לכאן, בתוספת של תהליך מקרי שמוסיף וגורע כמות מסוימת של אנשים בכל מקום. הנקודה העיקרית של התאוריות הללו היא שבאותה מידה הכל היה יכול להיות הפוך – 100 איש היו הולכים ל-"שם", ול-"כאן" היו מגיעים רק 20. התנאי ההתחלתי האקראי הזה קובע במידה רבה את העתיד. תארו לעצמכם למשל שאתם והחברים שלכם לעבודה קניתם כל אחד כרטיס לוטו. המשכורת של כולכם זהה ועולה ביחד, אבל אם יוסי יזכה (וימשיך לעבוד באותה עבודה כי הוא אדם שאוהב את השגרה שלו), כמה שנים מהיום יהיה לו הרבה יותר כסף מכל שאר החבורה – ובאותה מידה זה היה יכול להיות אתם.


תאוריות של תשואה לגודל שמות את הדגש על ריכוז מידע, עובדים ומשאבים בשטח מסוים כקריטי להצלחתן של תעשיות מסוימות, מה שיוצר ריכוז שלהן ומוביל גם לריכוזי אוכלוסייה. נניח למשל שאחרי שיוסי זכה בלוטו, הוא החליט כן לצאת מן השגרה ולפתוח חנות צורפות קטנה ברחוב עלום בירושלים. כל כמה זמן יוסי מקבל משלוח של חומרי גלם – זהב, כסף ועוד לחנות הצורפות הקטנה שלו. נעמי, שגם תמיד חלמה להיות צורפת, רוצה להקים חנות צורפות קטנה משל עצמה. אם היא תפתח חנות ליד זו של יוסי, היא אולי תתחרה איתו על אותם לקוחות, אבל יש גם יתרונות להקמת חנות בצמוד אליו: ספק חומרי הגלם יכול להציע לה את הסחורה שלו בקצת זול יותר – הוא גם ככה מביא סחורה ליוסי, ועכשיו במסע אחד הוא יכול לספק חומרים לשניהם ולא רק לאחד מהם. דני, שגם הוא רוצה לצרוף אבל אין לו מספיק כסף לפתוח חנות צורפות משלו, יכול לבחור לעבוד או אצל יוסי או אצל נעמי וכדאי לו לגור קרוב לאותו רחוב. כשאחד העסקים יתרחב, דני ידבר עם חברה שלו שגם מתעניינת בתחום ויצרף אותה לעבודה וגם היא תעבור לגור קרוב. וכך, לאט לאט, רחוב עלום שלנו יהפוך ל"רחוב התכשיט" – כאשר עוד צורפים ועובדים בתחום יעברו אליו בשביל לנצל את מאגר העובדים המיומן ואת ההנחות שברכישה מרוכזת של חומרי גלם. בבתי הקפה וארוחות הערב באזור ידברו על טכניקות צורפות, ועל הטרנדים הגדולים בתחום. אולי אפילו יעברו לרחוב שלנו כל מיני צורפים מערים אחרות, ואם הביקוש לתכשיטים יהיה גדול מספיק, יכול להיות אפילו שירושלים תהפוך לאבן שואבת לתעשייה העולמית כולה. אפשר יהיה לקרוא לה – ירושלים של זהב. ¹


בתאוריות של יסודות גאוגרפיים – אזורים שונים הם בעלי מאפיינים שונים – אחד על הים, השני מדבר, השלישי על גבעה וברביעי יש הרבה גשם. בזכות המאפיינים השונים הללו, אנשים שונים וכמויות שונות של אנשים יתיישבו בכל מקום. המאפיינים הללו לא משתנים (עיר על הים נשארת על הים) ואותם יסודות לא חייבים להיות כה ברורים ומקושרים לתעשייה וחקלאות מסורתית. יכול להיות שאותם יסודות הופכים מקום מסוים למתאים במיוחד לתעשיית האופנה, ומקום אחר לתעשיית ההיי-טק, ומקום אחר כמתאים במיוחד למגוון תעשיות קטנות במקום לעיר המאופיינת על ידי תעשיה אחת חזקה.


אוקיי, אז עכשיו יש לנו שלוש תאוריות. מה זה עוזר לנו? שימו לב שכל אוסף תאוריות בעצם גם אומר לנו משהו לגבי מדיניות: אם תאוריית הצמיחה האקראית היא המוצלחת ביותר, הרי שמדיניות ממשלתית שמטרתה לשנות את הפיזור צריכה "פשוט" להעביר מסה מספיק גדולה של אנשים לאזור מסוים, ובכך לתת לו "בוסט" גדול מספיק, ועם קצב הגידול האקראי, האזור המסוים יהפוך למאוכלס יותר. זה אמנם לא מסביר למה שממשלות ירצו לעשות את זה, אבל זה לפחות נותן תקווה שהן מסוגלות לכך.


אם התאוריה העדיפה היא זו של תשואה לגודל – אז צריך לשכנע תעשיות מסוימות, עדיף כאלו שנמצאות בצמיחה – לעבור לאזור שחפצים ביקרו. סודות המסחר באוויר ימשכו לאחר מכן באופן טבעי חברות נוספות בתחום, ואיתן יגיעו גם העובדים ושירותים נוספים.


ומה אם התאוריה העדיפה ביותר היא זו של יסודות גאוגרפיים? אז המסקנה היא אולי העגומה ביותר – לא רק שאין צורך להתערב, ההתערבות, אם בכלל תצליח, תזיק. פיזור האוכלוסייה מבטא פיזור שמתאים בדיוק למאפיינים, למשאבים, וליתרונות והחסרונות של האזורים. חבל לגרוע. ולא רק שאין צורך להתערב, אלא שההתערבות תהיה חסרת תוחלת – אפשר יהיה להשקיע מיליארדים בהתעסקות עם שוק הנדל"ן, בהטבות לפירמות, בהטבות מס, בסבסוד משכנתאות – הכל בשביל ליצור תמריץ לעבור ל-"שם" במקום להגיע ל-"כאן", וכל זה יהיה לחינם, כי "כאן" פשוט מתאים יותר מ-"שם".


עכשיו כל מה שנשאר זה לבחון את התאוריות ולהכריע ביניהן. אבל איך נעשה את זה? כמו שכתבנו בהתחלה, ברוב העולם ישנה מדיניות פיזור אוכלוסין כזו או אחרת, ובכל מדינה היא די שונה – במדינות מסוימות נותנים הטבות מס למי שמתגורר בפריפריה, במדינות אחרות נותנים מענקים והנחות לפירמות כדי שישמרו או יעבירו מפעלים לפריפריה וכו'. אז לא נוכל לעשות "השוואה בינלאומית" או אפילו בתוך מדינה מסוימת של מהו פיזור האוכלוסייה לפני או אחרי צעד מדיניות כזה או אחר.


האם תומכי ומתנגדי המדיניות לעד יהיו שבויים בדיונים חסרי תוחלת על "הנה זה לא עבד" או "זה לא היה מספיק" או "בכל העולם עושים את זה"? כמובן שלא, אחרת לא היינו כותבים את הרשומה הזו! אז איך כן נבדוק? אם היינו אלים כל יכולים, איזה ניסוי היינו מריצים בשביל לבדוק את התאוריות? היינו צריכים איזשהו שינוי, הלם, זעזוע – גדול וברור, עם שונות על פני המרחב, וזמני באופן מובהק. אולי איזה אסון נורא – כזה שהורס בתים ומפעלים והורג אנשים. ואז השאלה היא – האם הזעזוע הזמני הזה יגרור השפעה תמידית? אבל איפה נמצא כזה דבר? הנה רעיון מאוד מוצלח של הכלכלנים דיוויס ו-ווינשטיין מ-2002: פצצות. ובאופן יותר ספציפי: פצצות אטום.


בום

במלחמת העולם השנייה, בעלות הברית ובראשן ארצות הברית, ניהלו קמפיין הפצצות מאסיבי נגד יפן. 66 ערים הופצצו – 2.2 מיליון בניינים נחרבו, שני שליש מיכולת הייצור אבדה ובין 300 ל-900 אלף בני אדם נהרגו. אנחנו זוכרים בעיקר את פצצות האטום, אך הן ממש לא היו לבד. ב-9 במרץ 1945, טוקיו, עיר העשויה נייר ועץ, הופצצה על ידי פצצות נפלם שהובילו לסופות אש עצומות אשר התיכו כבישים וגרמו להם לעלות באש. 40 קילומטרים רבועים (שטח גדול יותר משטחה של פתח תקווה) של העיר הפכו לעיי חורבות ולפחות 80 אלף איש נהרגו. סופות האש של טוקיו החזיקו בתואר "התקיפה האווירית הקטלנית ביותר" בהיסטוריה. עד לפצצות האטום.


ב-6 באוגוסט 1945, הפצצה האטומית הראשונה נפלה על הירושימה. יותר משני שליש מהעיר נהרסה והפיצוץ הרג יותר מ-20% מאוכלוסיית העיר – בין 70 ל-120 אלף איש. שלושה ימים לאחר מכן, הפצצה השנייה נפלה על נגסקי. זו הייתה פצצה חזקה בהרבה, אך הטופוגרפיה ההררית של נגסקי והרוח הצדדית שהסיטה את הפצצה כ-250 מטרים ממטרתה המקורית הפחיתו את הנזק הפוטנציאלי בהרבה – ועדיין, הפצצה הרסה כמעט 40% מהשטח הבנוי של העיר ובין 25 ל-80 אלף איש נהרגו.


אם תאוריות הצמיחה האקראית או היתרונות לגודל היו החזקות יותר היינו מצפים לתזוזה מאוד ברורה של אוכלוסייה מחוץ לערים המופצצות הללו, ולהשפעה חזקה על הטווח הארוך. תעשיות שלמות נמחקו, כמויות אדירות של בני אדם נהרגו. גם אם מעכשיו האוכלוסייה תגדל בקצב מהיר בהרבה בערים המופצצות לעייפה, היא לא תוכל "להתחרות" עם הערים שלא נפגעו כלל. גם אם חלק מהתעשיות שרדו, כמויות המפעלים, המכונות והידע צומצמו באופן משמעותי. סודות המסחר התפוגגו להם והן מנשבות בחוזקה במקומות שלא הופצצו.


התאוריות הללו לא מחזיקות מעמד במבחן ההפצצות של יפן. דיוויס ו-ווינשטיין אומדים את ההשפעה של ההפצצות (במגוון דרכים שלא נרחיב עליהן) על גודל האוכלוסייה בערים יפניות, והממצא שלהם הוא מדהים לחלוטין: העיר הטיפוסית ביפן "חזרה" לגודל האוכלוסייה היחסי (כמו בתרשים על המטרופולינים בישראל) שלה תוך בערך 15 שנה. במילים אחרות, מי שהיה בוחן את גודל האוכלוסייה היחסי של ערים שונות ביפן ב-1945 וב-1960 לא היה רואה שום הבדל ביניהם.

הממצא לגבי הירושימה ונגסקי מדהים עוד יותר – כמות ההרוגים וההרס היו מסיביים, בקנה מידה עצום. לא זו אף זו, יפנים רבים דאגו מקרינה רדיואקטיבית, ונמנעו מלהגיע או לחזור להירושימה ונגסקי בתחילה. ובכל זאת – פצצות האטום הקטינו את האוכלוסייה של ערים אלו "רק" בטווח המיידי –קצב גידול האוכלוסייה שלהן האמיר מיד לאחר מכן ולבסוף חזר למה שהיה טרם המלחמה – כאילו הכל היה רק חלום רע:


כל הממצאים הנוראים האלו מרמזים על חשיבותם של אותם יסודות גאוגרפיים, שאינם נפגעים אפילו מזעזוע עמוק כמו פצצות אטום. גם לאחר שערים רבות ביפן חוו זעזוע הגדול יותר מכל מה שאנחנו יכולים לדמיין בסיוטים הגרועים ביותר שלנו – התפלגות האוכלוסייה שם לא השתנתה כמעט במאומה. פצצות יכולות להרוג אנשים ולהרוס מבנים, אך אפילו הן לא מספיק חזקות בשביל לעמוד מנגד לכוחות הכלכליים היסודיים ש"קבעו" את גודלן של הירושימה ונגסקי מלפני ההפצצות. דיוויס ו-ווינשטיין מסכמים:


"גאוגרפיה כלכלית זוכה לתשומת לב רבה, בעיקר בזכות העניין באפשרות של מדיניות מכוונת לשנות את ההתפלגות המרחבית של הפעילות הכלכלית...עם זאת, אפילו הרס ומוות נרחב כמעט ולא שינו את גודלן היחסי ארוך הטווח של ערים. לאור עובדות אלו, מה הסיכוי שסובסידיות זמניות, אפילו בקנה מידה עצום המקביל לפצצות, יצליחו לשנות את ההתפלגות המרחבית של הכלכלה (ואנשים, א.ק) בטווח הארוך?"

[¹] ההסבר היפה ביותר של ריכוז מידע (החצנות) והקשר שלהן לריכוזי תעשייה, שייך לאלפרד מרשל, שכתב עוד ב-1890: "כאשר תעשייה בוחרת לעצמה מיקום, סביר להניח שתישאר שם זמן רב. ישנו יתרון רב הטמון בכך שאנשים בעלי כישורים ספציפיים מקבלים משכנות זה עם זה. סודות המסחר הופכים גלויים לכל – כאילו היו באוויר, ואפילו ילדים לומדים אותם מבלי שהם כלל מודעים לכך."

2479 צפיות3תגובות

הרשמו לעדכונים במייל!