40 דקות, כתלוי בעומס. זוהי כמות הזמן שצריך בשביל לעבור את הגבול מישראל למצרים. גם אם תנסו, לא תוכלו להשתחרר מהתחושה שלא זזתם על פני המרחב, אלא שחזרתם אחורה בזמן – נכון, מעבר הגבול המצרי גדול יותר, מרשים יותר, והמדים של השוטרים המצרים במעבר הגבול מצוחצחים ומהודרים, אבל למה כל כך הרבה שוטרים שונים, שחלקם פשוט יושב על ספסל עם שטיח תפילה, צריכים לעבור על הדרכון, מבלי שהם רושמים זאת באיזה מחשב? למה לא היה מזגן בוואן שהסיע אותנו לחוף? למה הכל כאן כל כך זול? האמנית והרוכל ושני חברים יצאו לסיני בשביל קצת נופש מחקר כלכלי.
אתם לא טועים, ישנם הבדלים חדים בין מצרים לישראל מבחינת רמת הפיתוח הכלכלי, וזה בהחלט דומה למסע בזמן. היום, התוצר לנפש בישראל הוא פי 3 מזה שבמצרים. התוצר לנפש במצרים של היום דומה לתוצר לנפש בישראל בשנת 1968. אז בואו נצא למסע בזמן ובמרחב, ונכיר קצת יותר את שכנתנו מדרום ככלל ואת סיני בפרט.
תיירות
תחושת המסע בזמן מכה בחוזקה בדרך לחוף, בנסיעה בוואן מיושן ולא ממוזג כאשר מהחלון אפשר לראות את מה שנראה, לרגע, כעתיקות רחבות ידיים. זוהי לא עדות לציוויליזציות עתיקות במדבר, אלא מונומנטים אדירים לציפיות כלכליות שלא התממשו. בשנות התשעים, מספר התיירים שנכנסו למצרים נסק למעלה – מקצת פחות מ-2 מיליון תיירים בשנה בשנת 1990, עד ליותר מ-5.3 מיליון תיירים בשנת 2000.
יחד עם הנסיקה הזו, הצבא המצרי, ששלט באופן ישיר בחופי סיני – החל להתיר גם השקעות ובעלות פרטית באזורים מבוקשים אלה - והשלטון המצרי העניק מגוון סובסידיות ותמריצים להשקעה באזור. יזמים פרטיים החלו לבנות, ולבנות, ולבנות. מספר המלונות במצרים גדל ב-110% בין 1997 ל-2008, כאשר בסיני כמות המלונות יותר משילשה את עצמה – גידול של 303% באותה תקופה.
אבל, כגודל הציפיות, כך גם גודל האכזבה. כמות התיירים המשיכה לגדול, אך הקצב הואט משמעותית. מספר פיגועי טרור גדולים באזורים תיירותיים ב-2004, 2005 ו-2006 הובילו לירידה משמעותית, לפחות בתיירות הישראלית: 397 אלף ישראלים ביקרו בסיני ב-2004, בעוד שב-2006 המספר עמד על כמעט חצי מכך – 191 אלף בלבד¹.
חלק גדול מפרוייקטי הבניה ננטשו ונותרו כשלדי בטון חשופים, שמזג האוויר בסיני משמר כאילו היו עתיקות פרעוניות. העובדה שהם עדיין שם, חלקם מוצבים על חופים יפיפיים, מלמדת על המצב הקשה. בכלכלה מתפקדת היטב, יוזמות עסקיות רבות לא מצליחות – חוסר הצלחה עסקי אינו סימן לקשיים כלכליים, אלא חלק מטבעו של שוק ומערכת של רווח והפסד. כאשר עסק נסגר, הבניינים שלו, הציוד שלו ועובדיו "מתחלקים" בדרכים כאלה ואחרות בין מי שנשארו במשחק. שלדי הבנייה הנטועים בחולות סיני נמצאים במצב לימבו – לא משתלם לאף אחד לקחת אותם ולסיים את הבנייה, ולא משתלם לאף אחד אפילו לפנות אותם.
נשאלת השאלה, למה בכלל שמדינה כלשהי תרצה לעודד תיירות? למה שיזמים פרטיים בכלל ירצו לבנות מלונות? בעבר דיברנו על ייצוא. ייצוא היא דרך לקבל משאבים משוק רחב בהרבה מאשר השוק המקומי. אנחנו רגילים לחשוב על ייצוא כמוצר או שירות שיוצא ממדינה אחת ונמכר במדינה אחרת, למשל מכוניות גרמניות או שבבי מחשב ישראלים. על תיירות אפשר לחשוב באותו אופן – זוהי דרך למכור לכל העולם (אם הוא מגיע) שירותי הסעדה, הארחה, צלילה, שיזוף, אמנות וסלפי. העולם משלם במטבע חוץ (שקל, דולר, אירו) בתחנות המרות הכספים, וממירי הכספים וממשלת מצרים משתמשות במטבע החוץ הזה בשביל ייבוא.
תיירות היא תעשיית ייצוא מעט משונה, כי היא עתירת עבודה – כלומר, היא לא מתבססת על מכונות מתוחכמות ועובדים בעלי השכלה גבוהה הממציאים דרכים חדשות לבצע דברים, אלא פשוט על הרבה עובדים. צריך טבחים, נהגים, מנקים, מלצרים, אנשי ביטחון, וכמות הסועדים שמלצר יכול לשרת לא השתנתה באופן מהותי בעשרות השנים האחרונות. מאפיין זה של תעשיית התיירות מוביל לכך שהשכר בה נמוך מאוד בהשוואה לענפים כלכליים אחרים ככלל, וענפי יצוא בפרט.
עוד קצת על מצרים וסיני
האם באמת השכר במצרים וסיני כה נמוך? כאשר היינו שם, רצו הרבה שמועות – שכר ממוצע של בערך 200 ש"ח לחודש היה המספר הידוע. האם זה באמת המצב? כמו שלנו יש את הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הלשכה הסטטיסטית המצרית ("הסוכנות המרכזית להתגייסות הציבור וסטטיסטיקה") מפרסמת מגוון נתונים על הכלכלה המצרית, שממחישים את הפער בין ישראל למצרים.
ראשית, השכר החודשי הממוצע במצרים (נכון ל-2018) עמד על 4,600 לירות בחודש. בהמרה ישירה מדובר בכ-927 שקלים. בישראל, השכר הממוצע בשנת 2018 עמד על 10,873 שקלים. בשביל תייר – זה כל מה שצריך לדעת. אבל אם אתם גרים בישראל או מצרים, מה שמעניין אתכם הוא מהו כח הקנייה של הכסף שלכם.
אם, למשל, שכירות חודשית בישראל היא 5,000 שקלים אך במצרים היא 1,000 לירות, השכר במצרים דווקא מאפשר להתגורר בעלות זולה יותר – בישראל עלות הדיור היא 50% מהשכר הממוצע, בעוד שבמצרים היא 21% בלבד. בשביל להתחשב בהבדלים במחירים, נשתמש במדד PPP, שפותח על ידי הבנק העולמי ובודק מהי העלות במטבע המקומי של סל מוצרים מייצג, בהשוואה לעלות שלו בארה"ב. המדד ממיר את המטבע המקומי ל"דולר PPP" וכך מצליח להשוות בין מדינות שונות בקלות.
המחירים הנמוכים בהרבה במצרים מקטינים מעט את הפערים בין ישראל ומצרים – השכר הממוצע בישראל שווה ערך ל-2,770 דולר PPP לעומת 1,903 דולר PPP במצרים. בתעשיית התיירות, השכר הממוצע במצרים נמוך בהרבה – 2,624 לירות – 529 שקלים בחודש או 1,085 דולר PPP. צריך לזכור שגם בישראל ענף התיירות מאופיין בשכר נמוך – 5,180 שקלים בחודש או 1,320 דולר PPP.
מה לגבי בעלות על מוצרים ושירותים? בשנת 2015, ל-11% בלבד ממשקי הבית המצריים היה מזגן, ל-18.8% היה חיבור לאינטרנט ול-7.9% היה רכב – לעומת ישראל בה ל-89% יש מזגן, ל-74% חיבור לאינטרנט ול-69% יש רכב.
במצרים, יותר מ-25% מהאוכלוסייה הבוגרת היא אנאלפביתית. בדרום סיני ספציפית המצב טוב יותר ושם מדובר ב-16% "בלבד". בישראל, כמו במדינות מפותחות אחרות, כלל לא בודקים את הנתון הזה באופן עקבי עקב גודלו האפסי.
הנופשים בסיני גם רואים, או יותר נכון לא רואים, דבר מה נוסף – מעט מאוד נשים. אין מלצריות, אין טבחיות ואין שוטרות במעבר הגבול. זאת מפני שנשים "אינן נמצאות בכח העבודה", כלומר הן לא עובדות מחוץ לבית וגם אינן מחפשות עבודה. שיעור התעסוקה של נשים (שיעור הנשים שעובדות מתוך נשים בגילאי עבודה) במצרים עומד על 18%בלבד – בישראל הנתון הוא 65%, דומה ואף גבוה ממדינות מפותחות אחרות. בדרום-סיני, המצב קיצוני אף יותר – שיעור התעסוקה של נשים עומד על 8% בלבד. למרות שהן מהוות 47.5% מהאוכלוסייה בדרום סיני, רק 6% מכלל העובדים הן עובדות.
שיעור תעסוקה נמוך של נשים הוא מאפיין מובהק של מדינות לא מפותחות, והוא הולך יד ביד עם שיעורי אנאלפביתיות גבוהים ותוצר נמוך לנפש. צריך לזכור ששיעור תעסוקה נמוך של נשים לא אומר שהן "לא עובדות" – הן פשוט לא עובדות באופן "רשמי" במגזר הציבורי או הפרטי. למעשה, כיוון שמצרים היא כלכלה ענייה שחלק לא מבוטל ממשקי הבית בה עוסקים בייצור של ממש (לא קונים בגדים אלא תופרים אותם, למשל) – האישה המצרית (והדרום-סיניית) עובדת מאוד קשה, בנוסף לגידול הילדים ותחזוקת הבית.
העתיד
יש עוד הרבה מה לומר על מצרים וסיני, למשל צפיפות האוכלוסייה האפסית (בדרום סיני יש 6.1 תושבים לכל קילומטר מרובע) שקל לראות כאשר חולפים על פני המרחבים העצומים והשוממים; על המתיחות בין האוכלוסייה המקומית הבדואית, שהודרה מרכישת ותפעול תיירות, לשלטון המצרי; על גל הטרור החדש שמתרחש בימים אלה בסיני בחסות דעאש (אם כי הוא נרגע לאחרונה), ששיאו היה ב-2016 בהפלת מטוס נוסעים רוסי בה נהרגו 224 תיירים משארם א'-שייח'; על השליטה של צבא מצרים בכלכלתה (הצבא הוא הבעלים של חברות לייצור מזון, תיירות וכו') ועוד. אבל חייבים לעצור מתישהו ולנסות להישיר מבט אל עבר העתיד – מה יהיה על שלדי הבטון בסיני?
התיירות במצרים נמצאת כעת במצב של התאוששות – מ-5 מיליון תיירים בשנת 2000 לשיא של יותר מ-14 מיליון תיירים ב-2010, שדעך בעקבות ההפיכות החוזרות ומתקפות הטרור הרבות עד ל-5.2 מיליון בשנת 2016, עם התאוששות גדולה ב-2018 ל-11.3 מיליון. קשה למצוא נתונים על מספר התיירים שנכנסים לסיני עצמה, אבל אם התיירים הישראלים מהווים איזושהי אינדיקציה למגמות העולמיות – התיירות חוזרת לסיני בגדול. משפל של 119 אלף יציאות של ישראלים ב-2014; בשנת 2018 יצאו לסיני כבר 381 אלף ישראלים.
קשה לבצע תחזיות, במיוחד לגבי העתיד - אבל אם יורשה לי, נראה שהמגמה בתיירות בסיני היא חיובית, והדעיכה העולמית של דעאש מובילה גם לדעיכתו בסיני. הצבא המצרי נאבק בו ושומר מכל משמר על אזורי התיירות בסיני עקב חשיבותם הרבה למשטר. ייתכן שנראה בקרוב פעילות מחודשת באתרי הבניה בסיני, אך צריך גם לזכור שפרויקטים כאלה נבנו על בסיס תחזיות לכך שהיום מספר התיירים במצרים וסיני היה ממשיך במגמת עלייה על פני עשורים. בנוסף, במדינות לא מפותחות ישנן בעיות קשות באכיפת זכויות קניין, וסביר להניח שחלק מהבעלים לא יוכלו למכור את המלונות הבלתי-גמורים, ולחלקם אין את ההון הדרוש בשביל לחזור לבנות.
¹ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מאגר הנתונים המרכזי, מחולל לוחות: תיירות ושירותי הארחה – תושבים היוצאים לחו"ל – יציאות לפי דרך מעבר ותחנות גבול – דרך היבשה לפי תחנות גבול – דרך טאבה.